מי מפחד מעירום גברי - ד"ר טל דקל על עבודתה של אורה ראובן
ד"ר טל דקל היא חוקרת הסטוריה של האמנות באוניברסיטת תל אביב
עבודה דיגיטלית, 2006, אורה ראובן
במרכז העבודה ניצבים ציורים גדולי מימדים של עירום גברי. לצידם עבודות דיגיטאליות שאף בהן עירום כזה. העבודות הדיגיטליות מציגות את הגבר העירום כמושא לפיתוי ולמציצנות, עטוף בתחרות, במצעים רכים ובזהב, חלקי גופו מציצים אל המתבונן ופניו נסתרות. זהו מבט ארוטי, פורנוגראפי משהו, הפונה אל השותפה למבט, וחולק איתה את המציצנות ברכות, בסימפטיה, תוך יצירת אווירה וסביבה מעוררות חמדה בלב נשים רבות – תחרה, זהב, נרות דולקים, רומנטיקה.
הפורנוגרפיה שיוצרים גברים שונה בתכלית מזו שמפיקות נשים. פורנו מיינסטרימי המיועד לקהל צריכה גברי בעיקרו מציג את איברי גופה של האישה, לרוב בפרגמנטריות, בקלוז-אפ מקסימאלי, תוך החפצת האישה ושלילת הסובייקטיביות שלה. זוהי פורנוגרפיה של פונקציונאליות בלבד.
הגבר כמושא לפיתוי נשים – זהו היפוך היוצרות. אמניות רבות בעשרות השנים האחרונות עסקו ביצירותיהן בהיפוך תפקידים תרבותיים מסורתיים. חלקן הציגו במיזמיהן הפמיניסטיים את עצמן כחזקות מול גבר מוחלש, ופעמים אף הציגו את המין כדבר קשה או מאיים. אך בעבודותיה של ראובן ההיפוך נושא אופי אחר: הגבר הוא מושא לתשוקת האישה, כלומר – במקום להתייחס לכוחנות שבמערכת היחסים גבר/אישה, יש כאן קביעת סדר יום חדש, שבו האישה מתייחסת אל מושאה מתוך תשוקה מעורבת ברכות, יופי ורומנטיקה. האמנית אינה מייצגת אישה המנסה לתפוס את מקומו הכוחני של הגבר, ולהציג את כוחה לעומתו, אלא האישה מבטאת את נשיותה ביחס לגבר. יחד עם זאת אין להתעלם מכוחה הן כאישה והן כאמנית, המגולם בנכונותם של גברים שדוגמנות אינה מקצועם – להתפשט בפניה לצורך הציור והצילום.
הציורים ריאליסטיים, בפורמטים בינוניים בגודלם בדרך כלל, וניבטים בהם גברים מבוגרים, אותנטיים,שרחוקים מרחק רב ממראה הדוגמן השרירי והמחוטב, יפה התואר. העירום ישיר לפעמים עד כדי מבוכה. רוב הגברים המצוירים יושבים בכורסה, בתנוחה קלאסית של מודל, או שרועים על מיטה, ומישירים מבט אל המתבונן/הציירת. גבר נוסף "נתפס" כשהוא ישן בעירום וכלל אינו מודע למעשה הציור המתרחש, ובציור אחר – עומד הגבר ומליט את פניו בכפות ידיו, כשערוותו חשופה בפני הצופה בשלמות מביכה.
סגנון הציור מסורתי והסצנה קלאסית - מודל יושב בעירום מול הציירת. ועם זאת התוכן המתגבש מצירוף זה איננו קלאסי-מסורתי כלל וכלל.
במבט ראשון דומה שהעירום הגברי הוא נורמטיבי לחלוטין לצופים הקונטמפורריים האמונים על חשיפה מקסימאלית של גופות עירומים בעקבות אמצעי המדיה. ובכל זאת סקירה של אמנות עכשווית תגלה שהעירום הגברי אמנם מצוי ברבות מהעבודות של אמנים גברים, אך הוא נעדר כמעט לגמרי מעבודת נשים יוצרות.
נפנה את מבטנו אל ההיסטוריה של עשרות השנים האחרונות, אל הזמן שהתיר סופסוף לנשים להיכנס אל הקאנון; אל המהפכה הפמיניסטית של תחילת שנות השבעים של המאה העשרים שהביאה עימה רוחות חדשות של שוויון ושל חופש פעולה, יצירה אמנותית, וחופש מיני ואפשר לאמניות של הפמיניזם המוקדם להביע את אשר על ליבן. נשים אלו השתמשו בחופש הזה מעט מאד לתיאור העירום הגברי, ומשעשו זאת, היתה המחאה הקול המרכזי של עבודתן. רבות מהן הן ציירו גברים מעוותים, מעוררי אימה, מגוחכים, פתטיים, או דוחים. כך הן בטאו את הרגשות הקשים שהיו מנת חלקן לאורך ההיסטוריה הפטריארכאלית, היסטוריה זו שלא הותירה מקום גדול לביטויים של אמפתיה, חושניות, ארוטיקה, אהבה בין המינים - אהבת אישה לגבר.
מיניות האישה – אותו חור שחור ולא ידוע, כפי שטבע זאת אבי הפסיכולוגיה – מטופלת בידי האמנית אורה ראובן בצורה כנה ואמיצה.
עם הזמן נמלאו חלקים מהחור הזה. "התנועה לשחרור האישה" שנולדה בסוף שנות הששים בארה"ב, וגלי הפמיניזם מאז שנות השבעים של המאה העשרים, פתחו את הפתח לשיח אודות המיניות הנשית ונתנו מקום לנושאים כמו אהבת נשים, לאוננות, ובאופן כללי לזכותה של האישה על גופה. אך עם זאת, מעט מאד התעכבו בכתבים התיאורטיים המוקדמים ובאמנות על אותן נשים שמעוניינות להמשיך ולקיים יחסים עם הגברים שבחייהן. קשה היה להן למצוא מחקרים הבודקים את מיניותה של האישה ביחס לגבר ולא ניתנו קווי יסוד או מענה ממשי עבור נשים פמיניסטיות, המבקשות להתקיים ולחיות עם הגברים שבחייהן בצורה שוויונית. כיצד אם כן יכולה אמנית להתבונן בגבר, לבחון אותו, לצייר אותו? האם אין לאישה מבט שונה על הגבר מזה שבו הוא מביט בה? שאלה זו מתחדדת במיוחד אם היא מבקשת לשמר עמדה פמיניסטית – ועליה בדיוק עומדת ראובן בעבודותיה.
ואולי סיבה אחרת מנעה מנשים לעסוק בעירום גברי. אולי הטאבו על העירום הגברי עדיין צרוב בהן בעוצמה כזו שהפרתו לא אפשרית. ייתכן כי אישה המגלה עניין מיני בגבר עדיין מסתכנת בנידוי, עדיין חוששת מהאצבע החברתית שתצביע עליה ותקטלג אותה כזנותית, כמופקרת. אולי האישה ההגונה במאה העשרים ואחת עדיין תופסת את עצמה "ראויה" רק במידה בה הגבר "הנורמטיבי" תופס אותה כראויה – כדמות קדושה שהיא אם ילדיו, יצור א-מיני כמעט, ולא זו קלת הדעת המשמשת מודל לציור עירום, או לחילופין מציירת בעצמה עירום גברי. כלומר – האישה טרם השתחררה מתפיסת העצמי שלה המוכתבת על ידי תרבות גברית.
תפיסה זו מובילה אותנו לקביעתו של ג'ון ברגר בספרו "Ways of Seeing" משנת 1972 אודות כוחו של המבט הגברי: "גברים פועלים ואילו נשים נראות". כלומר, הגבר מפעיל כוח על האישה, המשמשת כאובייקט בעל נוכחות פסיבית. ברגר טען כי הנשים לא רק נצפות על ידי הגברים, אלא גם הן רואות עצמן דרך עיניהם, מנקודת המבט של הגבר הצופה בהן. לטענתו, אקט זה של נשים אינו פעולה נרקיסיסטית אלא אקט של כינון זהות: זהותן של הנשים נקבעת למעשה רק על ידי האופן שבו הן משתקפות בעיני האחר הגברי. עיקרון זה, גרס ברגר, קובע לא רק את יחס הנשים אל עצמן, אלא מקפל בתוכו את רוב סוגי היחסים בין גברים לנשים.
לפיכך, אפשר להרחיב כאן את מבטו של הגבר מעבר לעניין התאווה, גם אל עבר אבחנתו של ברגר בין הקדושה לקדשה, מבט שנשים אמניות עדיין מאמצות לא אחת בימינו, ולכן אינן מרבות לעסוק בנושא של עירום גברי, או מטפלות בו בלי אהדה מרובה.
אורה ראובן נכסה לעצמה את המבט. אך בציור שלה, שבו היא מתבוננת בעיניו של הגבר ובערוותו ומציירת אותם באותה מידה של ישירות ועוצמה - אין כוחנות ואין רכושנות ואין החפצה - שאותם אנחנו מכירים מציורי העירום הנשי שנעשו לרבבות לאורך תולדות האמנות.
המבט, הכלי המרכזי של ההחפצה באמנות, משמש בעבודות אלה את האמנית כשהיא המתבוננת בעירום הגברי ובכך מציבה את עצמה בעמדת כוח.
אך האם הפכה את המבט ואת עמדת הכוח שהמבט מקנה לה - לכלי של שליטה?
בציורים מוצג הגבר במלוא גבריותו, במלוא נוכחותו. הוא עומד ניצב, מטופל בצבעים חמים ובמוקד של אור; אלו ציורים המכבדים אותו כסובייקט. זוהי הצעה לראות בעירום ובמיניות משהו נקי משליטה. זוהי מהותו של המבט הנשי הקושר בין ארוטיקה ותשוקה ובין מיניות, חום ואהבה אך לא לשליטה. בזאת שונה המבט הנשי בעירום מהמבט הגברי, שהוא ביטוי לתאוות בעילה ולבעלות.
עבודותיה של אורה ראובן מייצגות נשיות שאינה מובנית על ידי התרבות הגברית השלטת. זוהי נשיות משוחררת, שבנתה את עצמה לבדה, בעודה נשענת על החופש שיצרו למענה האמהות הפמיניסטיות הראשונות, חופש שעדיין רחוק מלהיות מוגשם במלואו.
עבודות העוסקות בעירום גברי שנעשו על ידי אמניות
|
לינדה בנגליס 1983
|
סלביה סליי 1973
|
דיאנורה ניקוליני 2001
|
|
אליס ניל 1933
|
ננסי ספירו 1967
|
לואיז בורג'ואז 1982
|
