זכות השיבה מפחידה אותי
אני גרה בבית ערבי, שיושביו עזבו אותו, ברחו או גורשו - מתווכחים על זה - ואני הייתי אז תינוקת, ואני לא יודעת מה היה באמת.. בבית הערבי שגדלתי בו היו וילונות פרחוניים ארוכים מאד שכיסו על חלל ששימש ארון.. הייתי מתחבאת עם אחי מאחורי הוילון והיינו מכרסמים ביסקוויטים מקופסת פח גדולה, כי כך קנו אז, פחים.. והיה בחצר עץ יסמין ריחני ומשאבת מים לידו, עם ידית ברזל ענקית, הייתי נתלית ומתנדנדת עליה בעוד המים נשאבים להם כך.. ועצי גויאבות ולימון ורימון וזית וגפן ענקית שבעת המינים.. את כל זה עזבו האנשים שגרו בבית הזה ונמלטו על נפשם מפני היהודים..
היהודים זה אבא שלי.. אבא היה חייל במטכ"ל בתל אביב.. כשהערבים ברחו מיפו, או כשגירשו אותם, בא אבא יחד עם החברים שלו מהצבא, וכל אחד תפס בית. החבר של אבא תפס את הדירה שמעלינו, עם הגג, ואבא שלי תפס את הדירה עם החצר שיסמין נטוע בה, ולימון.
אמא ואני לא היינו בתל אביב.. התגוררנו בנהלל, בעמק.. ואבא היה בצבא.. אבל לא תמיד היה אבא בצבא.. הוא לא מהפלמ"ח ולא מההגנה. הוא מהשואה. אבא היה פליט, אוד מוצל מאש.
אבא ברח מהעיירה הזעירה שלו יומיים לפני שרפו אותה הנאצים.
בשרפה נשרפו אשתו הראשונה של אבא שלי והבת שלו, בת שמונה.. גם הורים שלו וחמשת האחים והאחיות, כולם נשרפו יחד עם הבית ועם כל הבתים האחרים בעיירה, בעודם מתחבאים מהגרמנים במרתף תחת מיטות ומזרונים, ורק אבא וצעירים אחדים שברחו קודם לכן, כי חשבו שם בעיירה בפולניה שחיילים לא נוגעים לרעה בילדים ונשים, והם חשבו שהנה הם בורחים ליער, והצבא הגרמני ממשיך לשאוט והם חוזרים הביתה. אבל הכל נשרף ואין אפילו תמונה..
אבא, היתום, האלמן, השכול - פצח במסע ביערות, ברכבות, בשלגים וברעב.. והתגייס לצבא הרוסי החוצה ימים ויבשות. כשהצבא הרוסי הגיע לעיראק, קרוב לארץ ישראל, אבא ערק והמשיך את מסעו לארץ. כך הגיע לארץ ישראל לעמק יזרעאל שהיה חלום, ורצה להיות חקלאי ולהקים משפחה חדשה וחיים חדשים.. אמא היתה נערה צעירה מעליית הנוער שהתגנבה כמעפילה וישבה במעצר בעתלית, שם החזיקו הבריטים מסתננים ומעפילים לא לגאליים. אבא פגש את אמא בנהלל, בפנימיית הבנות. יחד הם הולידו אותי והתחילו חיים חדשים..
מלחמת השחרור פרצה ואבא התגייס כדי לשמור על החיים החדשים וכך הגיע למטכ"ל שבתל אביב..
הערבים ברחו או גורשו, ויפו התרוקנה מאנשים. הצבא הישראלי נכנס ליפו ואבא שלי, שביתו נשרף עליו ומשפחתו נשרפה עליו, תפס עכשיו בית של משפחה ערבית שגירשו אותה. וכאן בבית הזה הושיב את אמא ואותי כדי לחיות את החיים החדשים.
עכשיו הערבים מבקשים לשוב לבתים שהיהודים לקחו מהם ביפו, שהיתה השכונה שלנו, ובשייך מוניס, שם עומדת עכשיו אוניברסיטת תל אביב, ובעוד המוני יישובים.
על יד בית הספר היסודי שלמדתי בו, ביפו, התנשא מגדל. מגדל עגול ויפה ולצידו מבנה נמוך שצורתו כיפה. את הכיפה עטפו פיקוסים ענקיים. מחלון הכיתה הייתי מסתכלת שעות במגדל היפה. בספר האגדה של ביאליק שאבא נתן לי, היה סיפור על בת מלך שהיתה כלואה בחדר קטן בראש מגדל, מחכה ומחכה... לימים למדתי שהמגדל הזה הוא מסגד. המואזין לא קרא לתפילה באותם ימים ביפו
אחרי מלחמת ששת הימים, ימי הזוהר טרום האינתיפאדות, ימי הגשרים הפתוחים, באו שתי נשים ודפקו על דלת ביתי ביפו.
אמרההאחת: אני גרה ביפו, ובעודה מצביעה על השניה הלבושה גלבייה שחורה, הוסיפה: וזו אחותי, מעמאן, וזה היה הבית שלה. אפשר לבקר בתוך הבית?
הכנסתי את הנשים הביתה, והאישה מעמאן אמרה: כאן היה יסמין, וכאן עץ הלימון. הואנתן פרי, הלימון? שאלה. שתי הנשים הסתובבו בבית, מתבוננות. הבית היה חדשוגרנו בו רק שנה, אמרה האשה מעמאן. שוטטו באלם בבית עוד קצת ואז הלכו.
אבא שלי לא רצה לצאת מהארץ לשום מקום בעולם, אפילו לא לטיול קצר. כאן הבית שלי ואין לי מה לחפש במקום אחר, אמר לי.
אני מנסה לדמות לי איך הערבים מקבלים את זכות השיבה לבתים שלהם.
אני מנסה לדמות לי איך אני חיה במקום נטול זכויות שיבה וחובות שירות צבאי
